מאת: חנוך שכטר
פשוט. תמיד.
חומוס הוא דוגמא טובה.
כמעט לכל מי שגר ברדיוס מאות קילומטרים מהירדן יש חומוס שמועדף עליו. חומוס הוא מאכל פשוט בבסיסו ומורכב מ-6 מרכיבים בלבד. הכמויות נזילות ותלויות במצב רוחו של החומוסאי. הכי קל לבוא ולכתוב: הנה מתכון לחומוס, חצי קילו חומוסים מושרים לילה ומבושלים עד לריכוך טחונים עם 300 גרם טחינה, מיץ משני לימונים, 3 שיני שום, 2 כפות מלח ומים לוויסות המרקם. שמן זית לפי הטעם אם בכלל. אבל… יש עשרות סוגים של גרגירי חומוס, שלא לדבר על סוגים של טחינה. ללימונים יש עונה, המלח כבר מגיע בימינו מאיזו מערה או חוף שנרצה ובאיזה צבע שנבחר, ולשמן זית מנעד טעמים כצבעי הקשת. למי מהם מתכוון המתכון המנוכר?
דווקא אל מול מגוון המשתנים והאפשרויות שעומדות לפנינו אנחנו נמצא את השקט. יש לנו שני קבועים. הראשון הוא אנחנו. בתור אלה שחושבים על האוכל, מכינים ואוכלים אותו, אחראים על הטעם שלו, הצורה שלו, הוא שלנו, חלק מאיתנו. השני הוא הפשטות. פשטות שתמיד תוביל אותנו לייצר את הדבר הכי נהיר ממה שיש לפנינו ושיהיה הכי טעים שנוכל להכין.
חומוס באיי אנדמן בשלהי 2008 גרם לי לראות את זה קורה לי. הייתי טבח צעיר שהכין כמה חומוסים לחבר'ה ממתכון שנראה בערך כמו זה שרשום למעלה. התיידדתי עם חבורת ישראלים בחוף 2 וכחלק מליינאפ הארוחות שהכנו שם החלטנו לעשות חומוס לשבת. כמובן על מדורה. נסענו על האופנועים המרעישים לשוק שעל המרצפות וחיפשנו, התחלנו מהמתכון המקורי. החומוסים היו קטנים ואדומים, הטחינה יותר כמו חלווה ,הלימון התעייף מהדרך שעשה מהיבשת לאי והשום כבר השתזף באותה השמש שגם אנחנו. שמן קנולה זה השמן זית החדש ומי הבישול הם מי מזגנים מזוקקים בבקבוקים ממותגים. עשיתי ויצא לי פח. פח אשפה. זה נראה כאילו מישהו הכין תבשיל קיטניות שנפל לו על הריצפה ונדרס בדרך לשולחן.
ניסיתי לעשות את מה שאני יודע מתוך הקיבעון המתכוני ששריתי בו ונכשלתי. החומוס לא התקרב למה שאני מכיר והתאכזבתי. ניסיתי לכפות את הרצון שלי על הסביבה שלי, להפר את הפשטות בגלל הכלים המוגבלים שעמדו לרשותי והחומרי גלם לא עמדו בזה. שבוע אחרי זה, לאחר מחשבה ארוכה על ההבדלים בין מה שקורה במישור חופו של הים התיכון ושל האוקיינוס ההודי, ניסיתי שוב. השרתי את החומוסים קצת יותר זמן בצילו של המטבח הפנימי, את הטחינה איזנתי עם הרבה מים מהים שהיו מלוחים במידה שתשבור את המתיקות של הטחינה. מצאנו אסופה של בצלצלים קטנים (לא אמרתי שאלוטס) שהחריפות שלהם בכמות גדולה יחסית דמתה לשום ואת הלימון החלפנו בליים קטן וחמצמץ שכמה טיפות בודדות ממנו הוסיפו לנו את החומציות שחסרה בחומוס. עוד לילה של השרייה ויום של בישול חומוסים על מדורה באחד החופים הכי יפים בעולם תוך לקיחה בחשבון של מה שלמדתי משבוע שעבר והפעם …יצא חומוס ! ממרח אדמדם-אדמתי עם טעמים חזקים , עדינות לימונית, מרקם של פירה נימוח ואפילו הפיתות שעשינו על תחתית של סיר אלומיניום מפוחם יצאו רכות וטעימות…למדתי.
בסופו של דבר חומוס הוא דוגמא טובה. דוגמא ללמה חשוב להתייחס לחומרי הגלם והסביבה ולא למתכון, למה חשוב להשאיר את העולם פשוט, וגם למה מותר ואף רצוי לנסות ולטעות.
ובאותה המידה גם אפשר ללמוד מהסיפור הזה משהו על עצמנו. עד כמה אין לנו דרך או סיכוי להיות נהדרים אלא אם אנחנו עצמנו, עם התיק שאנחנו סוחב ים על הגב, תמיד. במקום לרדוף אחרי מה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות, פשוט להיות. הכי אותנטיים, הכי פשוטים ונאמנים לעצמנו- אבל להקפיד על הגרסא הכי טובה של עצמנו. על הדרך נמצא את הייעוד.
עכשיו כל שנשאר הוא להשרות חומוס, לבשל ולטחון, לתת לאנשים לנגב ולחייך איתם. כי נתתם להם את עצמכם, בצורה הכי פשוטה שלכם, ולא הלכתם אחרי מישהו אחר עם קצת יותר ניסיון או פרסום, שיחצוץ ביניכם לאהוביכם. אתם עצמכם המתכון ,הסביבה שלכם היא חומרי הגלם. וככל שתנסו יותר, תגלו יותר, על אוכל, על אנשים, על הסביבה ועל עצמכם. שבת שלום.